הדעות לגבי טענה זו הם שונות ומגוונות ביותר משום שזה נושא חשוב מאוד. לדעתי, זה ברור שלמטופל צריכה להיות אוטונומיה וחופש בחירה אך מאידך הדת אוסרת עלינו מושגים כמו המתת חסד ולכן יש את האופציה שבה במקרים מסוימים לא עושים החייאה אך מנסים הרבה מאוד לא להגיע למצב שיצטרכו החייאה.

אני חושבת שהקושי הגדול במיוחד במצבים הללו, כאשר מתעורר פער גדול בין המקום התרבותי שממנו אני באה כמטפלת אל המקום התרבותי או הנפשי שממנו בא המטפל.

מתעורר בעיקר כשר עולים מצבים של מוות מול חיים. והקושי הוא לשים בצד את דעותיי, מחשבותיי ואמונותיי ולשים למולי את המטופל.

אני חושב שעצם זה שיש למשפחה ולקרובי האדם המבוגר יותר זמן להיות עם בן משפחתם, להיפרד ממנו ולהיות שם בשבילו גם בזמנים הקשים מקלה גם על האדם הסובל וגם על משפחתו בפרידה ולכן הארכת חיים היא חשובה. אני יודעת שהסבל הוא כבד מאד ומתגבר אולם ניתן כיום להביא הרבה משככי כאבים ואפילו לאפשר למטופל לישון מרבית הזמן ובכך להאריך את חייו. אני בטוחה שזהו לא פתרון הקרוב להיות מוצלח אולם הוא מאפשר במקצת פרידה ועוד זמן עם האהובים.

מדהים…

זה ממש מזכיר לי משהו יפה שקראתי בספרה של ד”ר אלזיבט קובלר-רוס “המוות מתנה לחיים” היא מדברת שם על המתנה הגדול הזאת שאדם גוסס חווה. היכולת לפתור את העניינים הלא פתורים שלו כלשונה. הרגעים האינטימיים שנוצרים בינו לבין הקרובים אליו ומותירים חותם של נצח.

השאלה שמתעוררת בי כשאני חושבת על כך, היא עד מתי אנחנו כחברה תופסים יכולת שיקול דעת של אדם לבחור לגבי החיים שלו. ומי אמר שהסבל לא העביר אותו על דעתו, ואז בעיננו ההסתכלות צריכה להיות אולי אחרת…?

כשאני מנסה להשוות את זה לאסטרטגיות פעולה שלנו כחברה מול מקרה התאבדות זה מגדיל לי את השאלה…

מעניין… מעניין מה הגבול שמפריד בין מים למים….