על פי דעתי לכל אדם קיימת זכות לאוטונומיה וחופש בחירה ועל כן ההחלטה בנושא זה צריכה להיות רק של החולה. יחד עם זאת, כמטפלים עם רצון לחיות קשה לקבל בחירות של מטופלים  לגבי הפסקת חיים. על המטפל להחזיק במודעות קונפליקט זה ולהיות מודע לתחושות שמתעוררות אצלו כשמטופל בוחר לסיים את חייו, זאת על מנת לאפשר לכל אדם לממש את זכות הבחירה הראויה לו.

התורה שלנו אומרת שיש להעריך את חיי האדם ככל שאפשר ושיש משמעות לאדם בעולם בכל שניה גם אם הוא רק מנושם. אך אם זאת יש הסתייגות בדיני התורה מתי אדם לא מחויב לקחת הנשמה בכדי להמשיך לחיות אם הוא סובל מאוד. ולכן לפי דעתי כדי להכריע בנושים כאלה מורכבים יש ללמוד את ההלכות ולהכיר את דרך התורה בכל הנושא המורכב הזה זה גדול עלינו להכריע בנושאים של חיים ומוות! ניתן למי שנתן לנו את החיים והמוות להכריע בנושא זה.

השאלה שמתעוררת בי כשאני חושבת על כך, היא עד מתי אנחנו כחברה תופסים יכולת שיקול דעת של אדם לבחור לגבי החיים שלו. ומי אמר שהסבל לא העביר אותו על דעתו, ואז בעיננו ההסתכלות צריכה להיות אולי אחרת…? כשאני מנסה להשוות את זה לאסטרטגיות פעולה שלנו כחברה מול מקרה התאבדות זה מגדיל לי את השאלה… מעניין… מעניין מה הגבול שמפריד בין מים למים….

לכל אדם יש אוטונומיה וחופש לבחור מה ברצונו לעשות עם חייו ועם גופו, וברגע שאדם חש כי אין יותר ערך לחייו, ברשותו לבקש להימנע מלקבל טיפול כל עוד יש לו יכולת להפעיל שיקול דעת נכון. החולי, הגסיסה והמוות הם חלק בלתי נפרד מהחיים. תפקיד הרופא למנוע סבל ולאפשר לו וליקיריו פרידה מכבדת כאשר האדם מרגיש כי הגיע לגבול מיצוי חייו. אין לרופא יכולת להבין בהכרח סבל שאדם עובר, ואם ברצונו לסרב לטיפול על הרופא להיות קשוב לו ולתת לו את חופש הבחירה.