בדילמה זו אני חושבת כי כיבוד רצונו של האדם הוא הנכון, מכיוון שרק האדם יכול להעריך מה היא איכות חייו  גם אם רצון המשפחה הוא להמשיך טיפולים מאריכי חיים הם צריכים לדעת כי הם עלולים לפגוע באיכות חייו של האדם ולכן האדם הוא זה שצריך להחליט לדעתי.

לדעתי, על האדם להיות אחראי לחייו. לכל אחד יש את זכותו לחיות את חייו איך שירצה כדי להבטיח את רמת שביעותו מהחיים כמיטבית עבורו. יתכן כי צורת חיים או טיפול באדם מסוים ובאדם אח אינם יהיו זהים. יתכן כי אדם ירצה לסיים את חייו בנקודה בה הם משתנים על מנת “לסיים אותם עם טעם טוב” ולא לסבול עוד, ויתכן שאדם אחר ירצה למצות את כל האופציות העומדות ברשותו וברשות הרופאים.

בדילמה מורכבת זו אני נוטה לכיוון כיבוד רצונו של האדם. כפי שצויין בעמדה הראשונה רק האדם יכול להעריך מה היא איכות חייו. וחיים שמתאימים לאדם אחד לא בהכרח מתאימים לאדם אחר. רצון המשפחה להמשיך טיפולים מאריכי חיים עלולים לפגוע באיכות חייו ובכבודו של האדם ולכן יש חשיבות גדולה לרצונו. מנגד, האם נכון לאפשר לאדם “להרים ידיים”. כל יום מתרחשים ניסים ואנשים נרפאים ממחלות לא פשוטות ואף כאלה שהוגדרו כסופניות. מי הגורם המוסמך לתת לאותו אדם את האור הירוק להפסיק את הטיפולים?.