האחריות צריכה להיות משולבת בין המדינה לבין המשפחה. כל אחד לפי העדפתו. לדוגמא בצרכים הפיזיים יש כאלה שיעדיפו שילדיהם יטפלו בהם בצרכים אלו ויש כאלה שיעדיפו שאנשים זרים יעשו זאת.

טיפול הילדים בהוריהם הקשישים גובה מהמטפל מחיר כבד מבחינה כלכלית, תעסוקתית, חברתית, רגשית ובריאותית. לכן,  יש הגורסים שהאחריות על טיפול בקשיש מוטלת על המדינה ועל מוסדות פורמליים שונים. כאשר על המדינה לפעול במישורים תעסוקתיים, הדרכתיים, כלכליים, על מנת לאפשר להם לטפל בבני משפחתם בלי לפגוע בחייהם הפרטיים. בנוסף, המדינה מחויבת לקדם חקיקה, לפי החלטת האו”ם, לשפר את תנאי המחיה של הקשישים וטיפולם ובכך לאפשר להם להזדקן בכבוד בסביבתם הטבעית.  

יש הטוענים שהאחריות לטיפול מוטלת על בני המשפחה, מבחינה הלכתית אנו חונכו לכיבוד הורים ומתוך כך כאשר הורה אינו מסוגל לטפל בעצמו בעקבות מצב פיזי או מנטלי ירוד, מתפקידו של הילד לדאוג לכל צרכיו. יחד עם זאת מסבירים כי על הילד לשמור על הריבונות העצמית של ההורה על זכותו לקבל החלטות הקשורות למהלך חייו.  בנוסף, טיפול הילד בהוריו חשוב לסולידריות המשפחתית ולקשר הבן דורי.

לאור המאמרים שקראנו, ניצבת בפנינו הדילמה על מי מוטלת האחריות לטיפול בקשיש הסיעודי? האם האחריות על המדינה וכמה או שמא האחריות מוטלת על בני המשפחה וסביבתו הקרובה של המטופל?